בסרטון הקודם הוכחנו כי בניגוד למחשבה הנפוצה, הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון חוקית בהחלט. עם זאת, יש החושבים שיש לוותר על שטחים אלו על מנת להביא להסכם שלום עם הפלסטינים הטוענים שההתנחלויות הן לכאורה גורם מרכזי במאבקם כנגד מדינת ישראל. האם טענה זו עומדת במבחן המציאות?

"התנחלויות" ביהודה ושומרון קיימות מאז המאה ה-13 לפני הספירה, תקופת יהושע בן נון. לאורך ההיסטוריה היו שטחים אלה בעלי שורשים יהודיים עמוקים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית, בהם היו יישובים יהודיים עתיקים והתרחשו אירועים לאומיים בקנה מידה היסטורי.

מכשול לשלום? ההתיישבות ביהודה ושומרון. צילום: פלאש 90

 

רוב ההתנחלויות ממוקמות בנקודות חיוניות לביטחון ישראל, על רכסי הרים המשקיפים על ירושלים, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף, ומשמשים כפלטפורמה מודיעינית חיונית, שללא נוכחות ישראלית, יכולים להפוך לבסיסי טרור ערבי נגד מדינת ישראל. כמו כן, כ-40% ממאגרי המים של ישראל ממוקמים ביהודה ושומרון וכן עורקי תחבורה חיוניים ביותר.

אז למה לא לוותר עליהם בשביל השלום? נחזור אחורה בהיסטוריה. עוד קודם להקמת המדינה, בשנות ה-20', ה-30' וה-40' היו מתקפות טרור ערביות רבות על היישוב היהודי. לאחר הקמת המדינה, הוקמו ארגונים שימשיכו את המאבק והטרור ויילחמו במדינה החדשה שזה עתה קמה.

אש"ף ופת"ח הוקמו למען 'שחרור פלסטין' עוד לפני הנוכחות היהודית ביו"ש

ב-1964, שלוש שנים קודם לנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, הוקם אש"ף, 'ארגון שחרור פלסטין', שנכון להיום הוא מקור הסמכות האחראית על הרשות הפלסטינית. אמנתו הראשונה עסקה ב"שחרור" השטחים שקדמו ל-1967, ללא כל קשר להתנחלויות. רק ב-1968 עודכנה האמנה ל"שחרור" כל האזור – מהירדן ועד לים התיכון.

אבו מאזן מגיע במועצה המרכזית של אש"ף ברמאללה. צילום: רויטרס

 

גם תנועת הפת"ח נוסדה לפני הקמת ההתנחלויות, לכן לא פלא שהחוקה שלה מ-2009 קראה למערכה "שלא תופסק אלא לאחר חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין". שני הארגונים הללו, השואפים למחיקתה של ישראל, ושבראשם עומד היום אבו מאזן, מייצגים בעיני רבים את ה"פרטנר לשלום".

הסיבה לסכסוך אינה גודל המדינה היהודית, אלא עצם קיומה

יתרה מזאת, לפי האומרים כי 450,000 מתנחלים, לצד 1.85 מיליון ערביי יו"ש, מהווים מכשול לשלום – האם ניתן לומר ש-1.8 מיליון ערביי ישראל לצד 6.9 מיליון יהודים מהווים מכשול-חסר-תקנה לשלום? ובכלל, כיצד דרישה לעקירת מאות אלפי אנשים מבתיהם, רק בשל היותם יהודים, כלומר ל-"יודנריין", יכולה להיחשב כ"תהליך שלום"? עצם הסירוב הערבי לדו-קיום עם 450,000 מתיישבים יהודים חושף כי הסיבה לסכסוך אינה גודל המדינה היהודית, אלא עצם קיומה באזור שנועד, כביכול, רק למוסלמים.

גם הניסיון הישראלי מוכיח שעקירת התנחלויות בעזה וביו"ש, צמצום בנייה וכל ויתור דרמטי לטובת הפלסטינים לא בלם, אלא דווקא עודד טרור. כך למשל, לאחר הסכם אוסלו, פינוי חברון ועקירת ההתיישבות היהודית בגוש קטיף, חל כרסום בכוח ההרתעה הישראלי, דבר שהביא להחרפת החינוך הפלסטיני וההסתה לשנאה ולטרור, שדרוג מעמד החמאס, לאינתיפאדה השנייה ול-3 מלחמות בעזה.

בית הכנסת בנווה דקלים לאחר הפינוי

 

פינוי יישובים יהודיים הוא רק שלב בדרך למימוש השאיפה להשמדתה של המדינה

אם כן, המציאות מוכיחה – המאבק הפלסטיני במדינת ישראל אינו על ההתנחלויות, אלא על עצם קיומה בארץ ישראל, וכל דרישה פלסטינית לפינוי יישובים היא רק שלב בדרך למימוש השאיפה להשמדתה של המדינה. כמו כן, כל וויתור ישראלי מתפרש בערבית כחולשה שדווקא מגבירה את הטרור ופוגעת במדינת ישראל. אז שטחים תמורת שלום? נראה שכדאי לחשוב על כך, במחשבה שנייה.

 

יורם אטינגר

יורם אטינגר

מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, שגריר ישראל לשעבר לקונגרס האמריקני ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית לשעבר