רק לפני כחודשיים, בשיאו של משבר הגיוס, כולם חישבו את קצה של הממשלה. הם פתחו לוח שנה והביטו על יוני בחרדה. נתניהו יגיע לשם אחרי שכיכב בימי השואה, הזיכרון והעצמאות, ואם זה לא מספיק – יום ירושלים והעברות השגרירויות לבירה. כל כך הרבה אנשים היו משוכנעים שזה יבוא, אך כבר עכשיו אפשר לומר שהמקפצה שנתניהו אולי חיפש פשוט לא הגיעה.

אדרבה, ייתכן מאוד שבניגוד להערכות – הוא פשוט לא חיפש אותה. במהלך הטקסים, נתניהו לא נראה היה בשיאו. מספיק היה לראות את שפת גופו בטקס מצטייני הנשיא או בטקס פרסי ישראל. האם היית זו עייפות, או דאגה? קשה לי להאמין שמה שהטריד אותו הן המריבות המיותרות עם יו"ר הכנסת אדלשטיין על מי ינאם מתי וכמה זמן. במקום לנצל את מפגן העוצמה בנאומי לצרכי בחירות, עסק נתניהו בהכנת דעת הקהל ישראלית לאיומים שיבואו.

נתניהו בטקס מצטייני הנשיא. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

 

בניגוד להערכות המקדימות, שני הנאומים שייזכרו מכל בדברי הימים, כשנחשוב על אירועי יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל לא נשאו בטקס ממלכתי של ממש, ולא מנהיגים פוליטיים נשאו אותם. אלו היו שני הורים שכולים, שיצאו מאבלם עם מסקנות הפוכות בתכלית: דוד גרוסמן ומרים פרץ.

גרוסמן בטקס הזיכרון האלטרנטיבי. צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום

 

גרוסמן דיבר בטקס הזיכרון האלטרנטיבי, אליו הגיעו פלסטינים באוטובוסים שאורגנו על ידי עמותות שמאל. נאומו היה רווי רעל ושנאה כלפי מדינתנו. אליבא דגרוסמן, ישראל היא "מבצר, אבל פחות בית". בין השאר, טען גרוסמן כי ישראל הופכת פחות לבית משום שלוחמינו עומדים על המשמר ודואגים ש"עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים", כדבריו, לא יוכלו להיכנס ארצה.

הסופר, חתן פרס ישראל, דיבר מדם ליבו. כאב שכול, רבים יגידו, זכותו להגיד כל דבר שהוא. אך השכול לא הופך את האבל למומחה לדבר מלבד האבל. גרוסמן מדבר על הצורך להשיג שלום ודו-קיום עם הפלסטינים, אך בנו אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה. מה בעצם הופך את דויד גרוסמן לבר סמכא בסכסוך הישראלי-פלסטיני? משום מה אני לא רואה אותן מטיף לשלום עם חיזבאללה.

ובניגוד עצום כל כך, מרים פרץ. פרץ שמה את הכול בפרופורציות. אלפיים שנים חיכה העם היהודי לשוב לארצו, היא הזכירה. שבעים שנים אחרי, נדמה שיש מי ששכח את זה. כמה טבעי שאת שליח הסוכנות היהודית למרוקו, שהיום מנסים להכתים את פועלה, היא הכירה כ"משיח". הקשיים שחוותה בימיה הראשונים בארץ החווירו אל מול העובדה הפשוטה – "שזכינו להגיע לארץ ישראל".

מרים פרץ בטקס פרס ישראל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

וארץ ישראל, ומדינת ישראל – בניגוד לדברי גרוסמן – הם בית עבור כולנו. "איני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי", אמרה פרץ. טובים לנו קוציה של ארצנו מכל פרחי תבל.