במלחמה הורגים גברים מבוגרים ולא הורגים ילדים. לא מפני שאנו מבחינים בין דם לדם, לא מפני שהדם של מבוגרים זול יותר ולא מפני שהרג מבוגרים פחות חמור. במלחמה הורגים מבוגרים מפני שבדרך כלל המבוגרים לוחמים נגדך ונגד המדינה שלך ומסכנים את ביטחונך – וילדים לא.

משגרי עפיפונים בגבול עזה. צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90

 

מכאן מתבקשת המסקנה שאם ילדים לוחמים נגדך ונגד המדינה שלך ומסכנים אתכם –  אין שום הבדל בין ילד למבוגר. די מביש שבכלל צריך לומר דבר כל כך פשוט.

מה מרתיע את ישראל מלפעול? הרי מדובר כאן במלחמה. הנהגת חמאס ששולחת ילדים להעיף עפיפונים לא עושה זאת משום שהיא מחפשת תעסוקה חינוכית לילדים בחופש הגדול. היא עושה זאת כחלק ממערכה כוללת שנועדה ללחום במדינת ישראל ולהביס אותה.

מנין האופטימיות הזו של הנהגת חמאס? מה גורם לחמאס לחשוב שאפשר לנצח את ישראל ע"י עפיפוני תבערה? בעניין הזה יש לחמאס ניסיון חיובי מאד. חמאס למד שאפשר לנצח את ישראל.

עזה
הילד עם האבן ניצח. ילדים בהפגנות העימותים מול צה"ל בגדר גבול עזה-ישראל ליד רפיח, 18 במאי. צילום: עבד ראחים כתיב, פלאש 90

 

באינתיפאדה הראשונה הילד עם האבן ניצח את מדינת ישראל. מדינת ישראל הפסידה במלחמה. הילד זרק אבנים ומדינת ישראל נכנעה וחתמה על הסכם הכניעה המכונה 'הסכם אוסלו'. נכון שלא קוראים לו הסכם כניעה, אבל הסכם שבו צד אחד נותן לצד השני את מבוקשו תמורת הפסקת המלחמה הוא הסכם כניעה.

האדם המערבי לא יודע מה זה עם

מדוע מדינת ישראל לא מסוגלת לראות שהיא עומדת מול סכנה קיומית? כי האדם המערבי חונך לחשוב בצורה פרטנית ואינדיבידואליסטית. כיוון שכך, מדינת ישראל לא רואה שהיא עומדת מול עם חזק שמאיים עליה. הרמטכ"ל רואה רק את העץ ולא מסוגל בכלל לראות שיש יער. מבחינתו, הוא לא עומד מול עם ששולח את בניו לזרוק אבנים. האדם המערבי לא יודע מה זה עם. מבחינתו עומד מולו ילד עם אבן, או ילד עם עפיפון. ומה יהיה מחר? מחר שוב יהיה ילד עם עפיפון.

ליברמן בגבול עזה. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
הרמטכ"ל רואה רק את העץ. רא"ל איזנקוט בגבול עזה השבוע. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צורת החשיבה הזאת שגויה, כמובן. כאשר מדובר על מלחמה בין עמים, אין שום טעם לשאול מה הנזק שגורם חייל בודד (והילד הנלחם בנו הוא חייל, לצורך העניין, שהרי הוא נלחם בנו). החייל הבודד והפעילות שלו היא חלק ממלחמה כוללת, ובתור שכזו צריך לראות אותה. הוא חלק ממערכת שנועדה להביס ולנצח את מדינת ישראל. לשאול מה הנזק שיכול לגרום עפיפון אחד, זה בדיוק כמו לא לטפל בשחפת כי חיידק אחד לא יכול לעשות שום נזק. אז למה להרוג אותו סתם?

אלא שהחיידק הזה הוא חלק ממחלה כוללת, והילד הזה שמעיף עפיפון הוא חלק ממערכת כוללת. מערכת שלמדה שהסבלנות משתלמת, שאם שורפים שדות של יהודים במשך חמישים שנה – בסוף מנצחים אותם. כי היהודים הטיפשים לא מסוגלים לראות את התמונה הכוללת אלא רק את הילד הבודד העומד מולם כעת.

העם תמיד ינצח את האינדיבידואל. כוחותינו פרוסים מול צעדת המחבלים בגבול עזה. צילום: רויטרס

 

למה אנחנו כה קצרי רואי? כי האדם המערבי בכלל לא מסוגל לחשוב בטווח של חמישים שנה. לכן הוא לא מבין את הילד בעזה. האדם המערבי רואה רק את העץ ולא את היער. הוא רואה רק את הרגע ולא את הנצח. בשביל ערבי, לשרוף שדות של יהודים חמישים שנה זה מאמץ קצר-טווח וקל ששכרו בצדו. התרבות המערבית עוד לא קלקלה אותו. אבל האדם המערבי פשוט לא מצליח להבין את זה. לכן הוא לא מצליח להבין את הראש של הילד בעזה ומשום כך הוא לא יכול להילחם בו. אדם בודד שלא מסוגל לראות מעבר לקצה אפו, לא יכול לנצח עם שלם.

אם מתבוננים ברמה של נצח ושל היסטוריה – ינצח מי שיבין שהוא חלק מעם ויחשוב לטווח הארוך. העם תמיד ינצח את האינדיבידואל הפרטי החושב על עצמו. התרבות המערבית סרסה אותנו ועיקרה אותנו. לכן אנחנו מפסידים.

ועם זאת, הטווח הארוך הוא דווקא לטובתנו. אנו עם הנצח שלמד להסתכל במשקפי נצח. המחלה המערבית שאנו סובלים ממנה היום היא מחלה קצרת טווח, כמו כל עניין מערבי. הטווח הארוך תמיד פועל למען עם ישראל.

הרב איתי אליצור

הרב איתי אליצור

הרב איתי אליצור הוא חוקר במכון 'אחוה'