מידי פעם ניגש אלי חייל ברחובות היישוב ושואל איפה יש מכולת או קיוסק. כשאני עונה שאין לנו לא זה ולא זה, אני נתקל בפנים מופתעות עד לא מאמינות – איך יכול להיות מקום בלי מכולת או קיוסק? ובכן, מתברר שאפשר. כך אנו חיים מזה כעשור, ביישוב בן 32 שנה עם 100 משפחות ללא מכולת. איך עושים את זה? עושים קניות בדרך מהעבודה או מזמינים טלפונית מהסופרמרקט בקרית ארבע ומקבלים את המשלוח עד הבית, בדרך כלל במלואו ובזמן. לא תמיד.

"אנחנו גאים בבחירה שלנו לגור כאן". בית חג"י
"אנחנו גאים בבחירה שלנו לגור כאן". בית חג"י

שירות תיקונים על מכונת כביסה זה סיפור שלוקח קצת זמן אם בכלל קורה וגם הגרירה של הרכב לוקחת יותר זמן (איכשהו הם מחשבים את המרחק לבאר שבע, כחצי שעה נסיעה, כ- 130 ק"מ), טכנאי בזק, ספק בלוני גז ואפילו אורחים לשבת או לבת מצווה לא תמיד רוצים להגיע. אלו הם חיינו ואנחנו שמחים בהם. מי קבע שסטנדרט לחיים טובים זה קניון 5 דקות מהבית? אולי החיים בקצב אחר תורמים לנו משהו?

ובכל זאת, בארץ קטנה כמו שלנו, אי אפשר באמת לגור מעבר להרי החושך. ההתנחלות הכי מבודדת היא במרחק נסיעה של כשעה מהערים הגדולות. במקרה שלנו, 40 דקות לירושלים, 30 מבאר שבע וקצת יותר משעה למרכז פתח תקווה (כן, אני יודע שהרמתי להנחתה). הכבישים ברובם איכותיים והתחבורה הציבורית במגמת שיפור מתמדת ולא דיברנו על הטרמפים הזמינים והנוחים. הטרמפים, אגב, הם לא רק אמצעי תחבורה, אלא ייצוג לאווירת החסד ביישובים. ארוחת ליולדות, מגבית למשפחה שקרסה כלכלית ושמירה על ילדי השכנים. ממה שאני שומע, המודל הזה הועתק לקהילות גם בערים הגדולות ולקבוצות פייסבוק מצליחות, אל תשכחו מי המציא את זה.

בניגוד למה שחושבים על היישובים, ההומוגניות היא כבר לא מה שהיתה פעם. ביישובים רבים נקלטים אנשים שלא עונים להגדרות של דור המייסדים (ביניהם רבים הם בני הדור השני למייסדים) וזה בסדר גמור בעיני. וועדות הקליטה שפעם היו מחסום, הבינו, בעיקר בעקבות ביקורת ציבורית, שאי אפשר למנוע מאנשים להצטרף ליישובים והיום ברוב היישובים הקליטה הרבה יותר קלה. גם במקומות בהם כל התושבים היו שכפול, אפשר לראות סגנונות לבוש שונים, מקצועות רבים (לא כולם מורים!) ותחומי עניין מגוונים. בהר חברון יש יישובים דתיים בכמה סגנונות, יש יישובים חילוניים ויש מעורבים. כל אחד יכול למצוא את עצמו באחד המקומות.

וזה הזמן לסוד קטן – גם פה, כמו בעיר, לא הכל מושלם. יש בעיות מסוגים שונים – גניבות, סכסוכים, אפילו אלימות. שמעתי על כמה יישובים שיש בעיות חינוכיות עם הנוער. שמועות, לך תדע. בקיצור, חיים כמו בכל מקום בארץ. הקטע עם החממה שייך לשנות ה- 80 התמימות. החיבור לאינטרנט הגיע לכאן לפני צפון קוריאה ואנחנו חלק מהחברה הישראלית ומהכפר הגלובלי, על הטוב והרע.

נכון שהמצב הביטחוני לא תמיד קל ולפעמים מדיר שינה, נכון שנמאס מהמתח האידיאולוגי ומחוסר הבהירות לגבי העתיד, נכון שמרגיז להיות שק החבטות של כל ח"כ או שחקן שמרגיש צורך להסית נגדנו. לא הכל קל ובכל זאת, אנחנו גאים בבחירה שלנו לגור כאן ורואים זכות גדולה להיות חלק מהמפעל הציוני החשוב הזה של אחיזה בארץ ישראל, גם כזה פחות נוח.

כשאני מלמד את הילדים את ספר בראשית, אני מראה להם מהחלון את הדרך העוברת תחתנו ומספר להם שבמקום הזה ממש צעדו אברהם אבינו בדרכו לעקדה וכלב בן יפונה בדרך להתפלל על קברי אבות. איך אומרת הקלישאה? "פה הכל התחיל". זכינו להיוולד בדור של גאולה ושיבת עם ישראל לארצו והנה אנחנו כאן, בשפיץ של השפיץ של תחיית עם ישראל. לא שווה לוותר על טכנאי מקררים בשביל זה?

אנחנו כמובן מכבדים את מי שבוחר לגור במקומות אחרים עם משימות אחרות או סתם מי שזה לא מתאים לו. אני מודה שלפעמים גם אני מתפתה לנוחות שיש לעיר להציע, אבל בשורה התחתונה – אני שמח לגור כאן על הטוב והמאתגר ומרגיש איך תחושת השליחות נותנת כוח להתמודד גם עם הצדדים הפחות נוחים, לא שיש רבים כאלה.
גם אתם מוזמנים, אם תרצו כמובן, לא לכולם זה מתאים.

20 News

20 News