ביום שלישי, 18.11.14 (כ"ה בחשוון התשע"ה) הגיעו שני מחבלים תושבי ג'אבל מוכאבר לבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בשכונת הר-נוף בירושלים, סמוך למכולת בה עבד אחד מהם. הם הגיעו סמוך לבית הכנסת לפנות בוקר, חמושים בסכין קצבים, גרזן ואקדחים והמתינו שבית הכנסת יתמלא.

כשהגיעה השעה 6:55 ובית הכנסת התמלא לתפילת השחרית, נכנסו השניים והחלו לטבוח במתפללים במקום. הם רצחו ארבעה מתפללים, הרב משה טברסקי (59), אריה קופינסקי (43), אברהם שמואל גולדברג (68), וקלמן לוין (גילו לא ידוע). הטבח נעצר בזכות שני שוטרי תנועה שהיו סמוך לזירה, הגיבו במהירות ואילצו את המחבלים לעצור את מסע הטבח ולצאת מבית הכנסת. בקרב היריות שהתפתח במקום חוסלו שני המחבלים ונהרג אחד השוטרים, רס"מ זידאן סייף, בן העדה הדרוזית מהגליל.

ספרי קודש ספוגים בדם הקרבנות בבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בשכונת הר-נוף בירושלים. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

 

אחרי הפיגוע חזרו הפרשנים, ה"ביטחוניסטים" לשעבר והפוליטיקאים בהווה על המסר לפיו מדובר ב חלק מתופעה משונה, "מפגעים בודדים". מאז ועד היום המסר הזה מנהל את מדיניות המאבק בטרור של ישראל. הביטוי הזה, "מפגעים בודדים", מנתק את גל הטרור הנוכחי מהשרשרת הארוכה של האלימות הערבית כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל ומציג את המחבלים כמי שאינם שייכים לשום קבוצה קולקטיבית, שאינם מבצעי-דברה של אף מנהיגות.

הטבח בבית הכנסת בהר נוף, רצח אכזרי וברברי של יהודים בשעת תפילתם, איננו רצח מקרי, וגם לא מדובר ב"מפגעים בודדים". מדובר בהמשך ישיר למאבק הברברי שמנהלים ערביי הארץ כנגד קיומם של היהודים בה.

מודעת אבל בעיתון דבר, כ"ז באב, 2 בספטמבר 1929, על חללי מאורעות תרפ"ט

על מנת להבין עד כמה גדולה הטעות, כדאי לחזור לכמה מנקודות הציון המרכזיות במאבק הערבי נגד ההתיישבות היהודית בארץ.

באוגוסט 1929, הכריז המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בדרשתו "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא". בעקבות קריאתו יצאו אלפי פורעים ערבים מחברון וכפרי הסביבה לתקוף את הישוב היהודי העתיק בעיר והחלו לטבוח בכל יהודי שנקלה לדרכם. אליהו אבושדיד נרצח בביתו יחד עם 4 אנשים נוספים. הרב יוסף קסטל הותקף בדקירות סכין וביתו נשרף כשהוא גוסס בתוכו. בן ציון גרשון שהיה הרוקח ב"בית הדסה" והיה מגיש עזרה רפואית ללא הבדל בין יהודים וערבים נרצח בעינויי תופת, לא לפני שבתו הקטנה נאנסה לנגד עיניו על ידי עשרות פורעים וידיה של אשתו נכרתו בגרזן והוא צפה בה גוססת בייסורים.

הפורעים לא הסתפקו בזה ופרצו לביתו של אליעזר סלונים, מנהל הבנק שבביתו הסתתרו עשרות יהודים. סלונים, שהיה חמוש באקדח, לא ירה בפורעים אלא זעק אליהם קריאות תחנונים במטרה להרגיע את הרוחות. הפורעים בתגובה רוצצו את ראשו בעזרת מוט ברזל ולאחר מכן טבחו בכל מי שהיה בבית תוך שהם גודעים גפיים באמצעות גרזנים.

67 גברים, נשים וילדים יהודים נרצחו באותה השבת בחברון, עשרות נפצעו והישוב היהודי הושמד כליל.

 

בשנת 1954 אוטובוס של אגד שנסע מאילת לתל אביב הותקף על ידי חוליית מחבלים שבראשה עמד סעיד אבו באנדק, בן שבט עזאזמה מהנגב. המחבלים תקפו את האוטובוס שנסע לאט בגלל הכביש המפותל והעליות החדות ופגעו בנהג קלמן עשרוני. כשנעצר האוטובוס עלו עליו וירו בנוסעיו מטווח קצר. אפרים פירסטנברג, הנהג השני (בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג לפני שהספיק לדרוך את נשקו.

11 מהנוסעים נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו.

לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו לאוטובוס וירו בראשו. הוא היה 32 שנים מאושפז במצב מוות קליני עד שנפטר בשנת 1976 והפך לחלל ה12 מהפיגוע.

מירי ניצלה בזכות החייל שסטר לה, הזהיר אותה שתשתוק, ונשכב עליה כדי להסתירה. חיילת נוספת שהייתה באוטובוס נפצעה קשה ונוסעת נוספת שהתחזתה למתה לא נפגעה כלל. הניצולות העידו כי בצאתם מהאוטובוס "ציחקקו המחבלים וירקו על הגופות".

האוטובוס שהותקף ב"טבח מעלה עקרבים". צילום מסך מוויקיפדיה

 

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1974 חדרה דרך גבול לבנון חוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" והגיעה לעיר מעלות. הם הגיעו תחילה לבית משפחת כהן, דפקו על הדלת וסיפרו כי הם שוטרים שמחפשים אחר מחבלים. כשנפתחה הדלת הם רצחו את אב המשפחה יוסף (ז'וז'ו) ואת אשתו פורטונה שהייתה בהריון וכן את בנם בן ה-4, ופצעו קשה את ביתם בת ה-5.

לאחר מכן השתלטו המחבלים על בית ספר בעיר בו שהו אותה עת תלמידי בית ספר יסודי מצפת. האירוע הסתיים בניסיון חילוץ כושל במהלכו רצחו המחבלים 22 תלמידים באמצעות רימונים שהושלכו לכיתה בה שהו וירי בנשק אוטומטי.

ה"אינתיפאדה" השנייה: מפעל הרצח הממוסד של אש"ף

בעקבות יישום הסכמי אוסלו נסוג צה"ל מאזורי ישוב פלסטיניים ביהודה, שומרון וחבל עזה, שעברו לשליטת הרשות הפלסטינית. במסגרת הרשות הפלסטינית הוקמו (ביוזמת ישראל) מנגנוני ביטחון חמושים שהיו אמורים להיות אחראים על הביטחון ושמירת הסדר בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית.

בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל, שהיו סדרת קרבות בין חיילי צה"ל לשוטרים של הרשות הפלסטינית במקומות שונים, ובהם נהרגו 17 חיילי צה"ל. בספטמבר 2000 נרצח שוטר מג"ב יוסי טבג'ה על ידי שוטר פלסטיני בעת שהיו בסיור משותף בקלקיליה. בתחילת אוקטובר השתלט אספסוף על מתחם קבר יוסף בהנהגת המנגנון החמוש של הרשות הפלסטינית באירוע בו נהרג לוחם מג"ב מדחת יוסוף.

האירוע הזכור ביותר הגיע ב-12 לאוקטובר 2000. ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, שני חיילי מילואים, נכנסו בטעות עם רכבם האזרחי לשטח העיר רמאללה. הם נעצרו על ידי אנשי כוחות המשטרה של הרשות ונלקחו כשקני רובים צמודים לראשם לעבר תחנת המשטרה בעיר תוך שהם מלווים בהמון משולהב שיורק עליהם ומכה אותם. לאחר מכן הוכנסו למשרד מפקד התחנה, שם השוטרים קראו להמון לבצע לינץ' אכזרי בו השתתפו גם שוטרי התחנה.

הלינץ' ברמאללה

 

נורז'יץ הושלך דרך החלון בקומה השנייה (מגובה של כ־8 מטרים), ואברהמי דרך הדלת, לידי ההמון הזועם, שעקר עיניהם, דקר והכה אותם. לאחר מכן נגררו גופות שני חיילי המילואים ברחוב אל כיכר אל-מנארה שבמרכז העיר שם התאספו מאות רבות של פלסטינים והמשיכו בהתעללות ובריטוש גופותיהם.

נורז'יץ הועלה באש, לא לפני שראשו רוסק באמצעות סלעים ומקל מטאטא הוכנס במלואו לגופו דרך גרונו, והמתפרעים תלשו את איבריהם הפנימיים ונופפו בהם תוך צהלות ניצחון. החגיגה בכיכר של ההמון והשוטרים וריטוש הגופות נמשכו שעות ארוכות ונפסקה רק כאשר פשטה שמועה שצה"ל עומד להגיע. במהלך האירוע אשתו של אברהמי התקשרה אליו, וענה לה אחד הפורעים: "הרגע שחטתי את בעלך בידיים שלי".

בתחילת שנת 2001 שוחררו בהוראת יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת המחבלים מהכלא, מה שהתחיל את גל הפיגועים הגדול והעקוב ביותר מדם שידעה ישראל.

ב-1 ביוני הגיע מחבל לבוש חגורת נפץ בסיוע של אזרחי ערבי תושב יפו למתחם הבילוי בדולפינריום ופוצץ עצמו בתוך המון הבליינים שהמתינו מחוץ לכניסות. בפיגוע נרצחו 21 צעירים וצעירות וכ-120 נפצעו.

במרץ 2002 פוצץ עצמו מחבל ערבי במלון פארק בנתניה שעה שבמלון נערכה סעודת ליל הסדר בהשתתפות מאות אורחים. בפיגוע נרצחו 30 גברים, נשים וילדים, וכ-160 נפצעו.

במהלך האינתיפאדה נרצחו סך הכל למעלה מ-1200 בני אדם ונפצעו למעלה מ-8000, והיא הייתה מאורגנת וממוסדת, נוהלה בפועל על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת ולקחו בה חלק כל ארגוני הטרור הפלסטיניים.

רצח משפחת פוגל

במרץ 2011 חדרו שני מחבלים מהכפר עוורתא לישוב איתמר הסמוך כשהם חמושים בסכינים. הם פרצו לאחד הבתים שהיה ריק וגנבו ממנו רובה M16, ולאחר מכן המשיכו לעבר ביתם של רותי ואהוד פוגל.

הם המתינו שבני המשפחה ילכו לישון ואז חדרו לתוך הבית, ורצחו בדקירות סכין את יואב בן ה-11 ואת אלעד בן ה-4. משם המשיכו לחדר השינה של ההורים, שם אהוד ניסה להיאבק, לפני שנרצח בדקירות מרובות יחד עם אשתו רותי.

בני משפחת פוגל הי"ד. צילום: באדיבות המשפחה, רפרודוקציה

 

כשעמדו לצאת במחשבה שלא נותרו עוד בני משפחה חיים בבית שמעו את בכייה של התינוקת הדס – בת שלושה חודשים בסה"כ – שבו על עקבותיהם לתוך הבית ורצחו את התינוקת הקטנה במכת סכין בראשה. כשחזרה הביתה תמר בת ה-12 מצאה את שני אחיה בני ה-8 והשנתיים ממררים בבכי מעל גופותיהם הטבוחות של בני משפחתם.

לא בודדים, אידיאולוגיה ממוסדת

האירועים שנסקרו כאן הם רק כמה טיפות בים עמוק ומלא בדם יהודי. לו הייתי מנסה להכניס את כל אירועי הרצח והאלימות שבוצעו נגד היישוב היהודי ומדינת ישראל כחלק מהמלחמה הבלתי פוסקת של הקולקטיב הערבי, שנועדה למנוע את קיומה של המדינה היהודית, היה עליי לכתוב ספר עב כרס. בין האירועים שהושמטו נמצאות גם מלחמות ישראל אשר נכון יהיה לציין שהן קשורות בקשר ישיר והדוק לתרבות שנאת-היהודים המתוארת, ואפילו את המטח האחרון בו ניסו מחבלי חמאס לרצוח המוני יהודים ללא הבחנה.

הגיע הזמן שנכיר בעובדה שהטבח האכזרי בבית הכנסת 'קבילת בני תורה' לפני ארבע שנים, ועשרות הפיגועים שהתרחשו מאז, אינם מהווים ניסיון לכפות על ישראל נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית. במובן מסוים ניתן לומר שעדיף היה לו זו הייתה מטרתם כיוון שאז היינו יודעים לפחות שיש סיכוי כלשהו להפסיקם. הפיגועים הללו הם חלק מתרבות אלימה שמטופחת על ידי ההנהגות הערביות במשך שנים ארוכות ומושרשות בעומק לתודעה הלאומית הפלסטינית כחלק מתפיסת האידיאולוגיה של מאבק בלתי פוסק ב"ישות הציונית".

הביטוי "מפגעים בודדים" נוצר כי קשה להגיד קבוצה חברתית שלמה כאויב, זה מובן. חשוב לנקוט משנה זהירות ביחס לאלו מבין האוכלוסיה הערבית שאינם מעורבים ובוודאי שאין הדבר אמור להשפיע על היחס לאדם כזה או אחרת. אך עם זאת, עלינו להיזהר גם מההכחשה הנוחה. לא מדובר ב"בודדים" וגם לא במיעוט זניח. מדובר בתופעה תרבותית עמוקה בהרבה בחברה הערבית, תופעה שכיום מבוססת וממוסדת, ומהווה את הבסיס הרעיוני למה שמכונה "העם הפלסטיני".

אלון מליק

אלון מליק