כשאומרים "טענוֹ חיטים, והודה לו בשעורים", מתכוונים לתאר מישהו שענה לגמרי לא לעניין.

מקור הפתגם הזה הוא דיון תלמודי-משפטי.

למדנו שאם נתבע מודה באופן חלקי בתביעה כספית, הוא נדרש להישבע כדי לאמת את דבריו. אז נניח שראובן טוען בפני שמעון – "עשרים קילו חיטה אתה חייב לי!" ואילו שמעון משיב – "על מה אתה מדבר? עשרים קילו שעורה אני חייב לך". האם בכך שמעון מודה במקצת לטענתו של ראובן? אמנם מצד אחד הוא מודה שהוא חייב, אבל מצד אחר הרי אין קשר בין התביעה של ראובן ובין מה שמודה עליו שמעון.

רבן גמליאל טוען במשנה שגם במקרה כזה יהיה חייב שמעון שבועה, אך ההלכה נפסקה כדברי החכמים החולקים עליו, ופוטרים את שמעון מלהישבע. למעשה שמעון פטור גם מתשלום דמי השעורים שהודה שהוא חייב, שכן ראובן בכלל לא תבע אותם. אך אם ראובן יחטוף לעצמו רכוש של שמעון בשווי השעורים ששמעון הודה שהוא חייב לראובן, בית הדין לא יוציא מידי ראובן את מה שלקח, ולא יחזיר אותו לשמעון.

בספר שיצא בוורשה לפני כשמונים שנה מובאת גרסה מוקצנת והומוריסטית יותר של הפתגם שבו פתחנו, והיא – "טענו חיטים, והודה לו בלוֹקְשִים", 'לוקשים' הם איטריות, אבל ביידיש זה נשמע יותר טוב…

 

מרב לרנר

מרב לרנר