דווקא דרך אמירתו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי לפיה יש "למצוא פתרונות שלא מחייבים פינוי", אפשר ללמוד דבר או שניים על מצבה העגום של האידאולוגיה הימנית בישראל. גבאי, שבעבר הלא רחוק ניסה ליצור חיץ בין תושבי דימונה למפוני עמונה, הסביר כי משוואת 'שטחים תמורת שלום' אינה בהכרח נכונה. "אני חושב שהדינמיקה או הטרמינולוגיה שהתרגלו לדבר כאן, במונחים של אתה עושה הסכם שלום – מפנים, היא לאו דווקא נכונה", אמר בראיון לחדשות 2.

אבי גבאי בנאום הניצחון, ערב הפריימריז. צילום: פלאש 90
אבי גבאי בנאום הניצחון, ערב הפריימריז. צילום: פלאש 90

עבור הימין, לכאורה, מדובר בניצחון ערכי גדול. 12 שנים אחרי ההתנתקות וראשי כל המפלגות למעט מרצ והרשימה המשותפת מכירים פומבית בכך שפינוי יישובים יהודיים לטובת הסכם אינו ברכה גדולה. לפני הבחירות האחרונות, כשראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח זאת בראיון למקור ראשון, נדמה היה שזו פנייה לקהל הבוחרים הטבעי של הליכוד בואכה הבית היהודי. מרבית המתיישבים לא יצביעו עבור מי שמאיים להחריב את בתיהם, מסיבות מובנות. עד כה, למעט עמונה שנחרבה בשל החלטת בג"ץ וצפויה מתישהו להיבנות מחדש, הבטחתו של נתניהו בעינה עומדת.

אך אמרותיהם של נתניהו וגבאי צריכות לעורר נורה אדומה בקרב ראשי ההתיישבות. כדי לחתור ימינה, בין אם אתה עושה זאת על מנת להעביר את קולות מצביעי הליכוד אליך ובין אם אתה פונה דווקא אל מצביעי הבית היהודי, מספיק להכריז כי לא תמהר לפנות התנחלויות. לבנות? להרחיב? ליישב? להקפיא.

אהבה קפואה בת 50. נתניהו בטקס היובל להתיישבות בבבקעה. צילום: דוברות
אהבה קפואה בת 50. נתניהו בטקס היובל להתיישבות בבבקעה. צילום: דוברות

50 שנים מאז שוחררו שטחי המולדת, וישראל עדיין אינה בטוחה מה לעשות עם יהודה, שומרון ובקעת הירדן. לא מזמן, כאמור, התמונה נראתה עגומה מאוד. מהליכוד ושמאלה, כל המערכת הפוליטית נרתמה לטובת ההתנתקות והמצע של 'קדימה' מנוחתה עדן הבטיח פינוי המוני של התנחלויות. מאז הניסוי המדיני ההוא דברים השתנו. המציאות היטתה את הכף והפכה את קערת ההתנחלויות על פיה. ראשי ההתיישבות עשו לא מעט כדי ליצור פתח אל ליבו של הישראלי הממוצע, אך גם אמרתו של אבי גבאי מראה כי איש לא רואה בהתיישבות אידאל. לכל היותר, מדובר בכורח המציאות.

זעקות השבר (המעטות) שנשמעו בתוך מפלגתו של גבאי הביעו חשש לחתירה מוגזמת ימינה ולטשטוש עמדות השמאל המובהקות: היותו מחנה השלום. זו לא עמדה פרקטית, אלא נורמטיבית. השמאל הישראלי חותר להקמת מדינה פלסטינית, זו עמדה ידועה. היא נובעת מהחשש להקמה מדינה דו לאומית ובעיקר מהרצון להיפרד מהערבים. יחימוביץ' בזמנו אמרה שהיא לא שונאת התנחלויות, הרצוג ערער על האפשרות להגיע אל פתרון שתי המדינות ועכשיו גבאי מערער על הצורך בפינוי התנחלויות.

עכשיו, משהימין הצליח זמנית להכריע את הכף לטובתו, עליו לענות על השאלה: אם לא נפנה התנחלויות, מה נעשה איתן?

מה שאפשר לעשות במיליון יהודים

63 שנים לפני שח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) הציעה להעביר את הילדים מהמשפחה הגרעינית ("המקום הכי מסוכן לילדים") לידי המדינה, תבע סבא שלה יהודי מבוגר בשם מלכיאל גרינוולד על הוצאת דיבה. בספר "כחש" (הוצאה מחודשת של "סלע מאיר") גולל בן הכט, תסריטאי זוכה אוסקר, את קורות המשפט, ואת סיפורה המצמרר של יהדות הונגריה – בדרכה למחנות ההשמדה.

עטיפת הספר "כחש" בהוצאת "סלע מאיר"
עטיפת הספר "כחש" בהוצאת "סלע מאיר"

הספר מחולק לשניים: חלקו הראשון והארוך, מתייחס לפועלו של רודולף (ישראל) קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית וחבר ועד העזרה וההצלה בעיר קלוז', ממנה הגיע לארץ ישראל; והחלק השני והקצר, על ההצעה שקיבל יואל ברנד מאדולף אייכמן להציל את יהודי הונגריה ועל מאמציו הכושלים לקבל תשובה מהמוסדות הציוניים.

הספר נע בין קורות המשפט ובין הגיגיו של בן הכט, שלצד משלוח ידו בהוליווד היה גם פעיל למען העם היהודי. במאבק הפוליטי דאז בין ימין ושמאל, חשוב לומר, הכט בוחר בצד שנדחק ממוסדות ההנהגה. "כחש" הינו כתב אישום מזעזע. נגד קסטנר, כמובן, אבל בראש ובראשונה נגד מנהיגי הציונות, אלו שהקימו את המדינה.

התפיסה אותה מציג הכט כורכת בין חוסר המוכנות של המוסדות להילחם בגזירות הבריטים בכל הקושר לעלייה לארץ ישראל ובין חוסר הפעולה שלהם מול גזירות השמד באירופה. על אף שכאמור, מרבית הספר מתרכז בפשעיו של קסטנר, בעיניי סיפורו של ברנד מעצים את מסקנתו של התסריטאי היהודי-אמריקאי.

ב-1942 הוקמה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, קבוצה קטנה שפעלה לחלץ את יהודי המקום מהתופת הגרמנית שאז עוד הייתה רק בדרך. כשהנאצים כבשו את הונגריה, חקר אייכמן את ברנד והציע לו שחרור של עד מיליון יהודים הונגרים. בתמורה דרש שהצבא הגרמני יקבל עשרים אלף משאיות ואספקה גדולה מבעלות הברית לצורך הלוחמה בחזית הרוסית. אייכמן עוד הציב אולטימטום לפיו בכל יום יומתו 12 אלף יהודים, באם לא תינתן תשובה בתוך שבועיים.

עדותו של יואל ברנד במהלך משפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים. מתוך ארכיון בית לוחמי בית הגטאות
עדותו של יואל ברנד במהלך משפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים. מתוך ארכיון בית לוחמי בית הגטאות

ברנד קיבל את ההצעה בשתי ידיים ועשה ככל שביכולתו להוציא כמה שיותר יהודים ממחנות ההשמדה. הוא מיהר לנסוע לארץ ישראל, בתקווה להיפגש עם משה שרת – על מנת שההנהגה הציונית תעלה את הסוגיה לסדר היום אצל בעלות הברית. כשהגיע אל טורקיה, ברנד נעצר ונלקח לקהיר. רק שם הצליח סוף סוף להיפגש עם משה שרת שהיה אדיש לטענותיו. הלורד מוין השיב לתחינותיו בקור רוח מצמרר: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אני אשים אותם?"

ובכן, בזמן שהנהגת היישוב הייתה קשובה לקשיים שיעוררו פליטים יהודיים באדמת ארץ ישראל על המנדט הבריטי, מיליון יהודי הונגריה המשיכו להמתין לבשורה. מי שהשתלט על העניינים תחת ידו של ברנד, שבהוראת ההסתדרות הציונית לא שב עוד להונגריה, הוא אותו קסטנר. עסקת "סחורה תמורת דם" ירדה מהפרק, ובמקומה עלתה עסקה חדשה.

ישראל (רודולף) קסטנר
ישראל (רודולף) קסטנר

קסטנר הציל מספר יהודים מצומצם – המקורבים אליו ולמוסדות הציוניים – ושכנע את שאר היהודים בעירו קלוז' כי אין סכנה מהגרמנים. הכוח הנאצי בעיר זו מנה רק 20 חיילים, כמות היהודים הכפילה אותם עשרות מונים. למרות זאת היא לא התנגדה, כי נציג המוסדות הציוניים, איש ועדת ההצלה ובן העיר הסביר להם כי יישלחו לעבודות, לא לגיא ההריגה. בכך התנועה הציונית, שקראה לעם היהודי לשוב אל כור מחצבתו ואל שורשי נשמתו, הפכה למסוכנת ביותר ליהודי הונגריה. באפילה שהותיר אותם קסטנר הם נרצחו מהר יותר משאר קהילות אירופה.

מיכאלי מדגישה את הפערים בין שמאל וימין

72 שנים אחרי שקסטנר שיחק בתפקיד אלוהי יהדות הונגריה, מיכאלי, הנכדה, צועדת בדרכו. הוא קבע אילו יהודים יקבלו סרטיפיקטים ויוכלו לעלות לארץ ישראל, היא רוצה לקבוע מי יהיה כשיר להורות ומי לא. היה מי שניסה לנתח את הדברים שלה, לסתור אותם במישור העובדתי ולהציג מחקרים סותרים, אך איש לא דיבר על הפרקטיקה הנוראה. נניח ותתקבל החלטה שאדם מסוים, או זוג הורים מסוימים אינו כשיר לגדל את ילדיהם. כיצד המדינה תמנע מהם להיות משפחה גרעינית?

מתוך "היום הזה"

זו אותה הפרקטיקה הפטרנליסטית בה פעלו בני דורו של קסטנר, כשביצעו את חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. זו אותה הרוח השמאלנית הרדיקלית שמקדמת בארצות הברית את תעשיית ההפלות. מיכאלי ניסתה להצדיק את דבריה ולהסביר שיש לקדם מודלים נוספים של משפחות מלבד "המשפחה הגרעינית", אך בדבריה  – ובמעשיה – מצדיקה את הייאוש המערבי של אלו שהפסיקו להביא ילדים לעולם.

ח"כ מיכאלי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
ח"כ מיכאלי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

דווקא בשבוע בו יו"ר מפלגת העבודה והמחנה הציוני מרכין ראשו בפני המשנה המדינית של הימין, ומודה כי אין לפנות את היישובים היהודיים שביהודה ושומרון, מיכאלי מזכירה לנו כי פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה בין שני הצדדים. זו לא רק שאלת ארץ ישראל והבעיה הערבית או הגישה אל היהדות באשר היא. אפילו לא הכלכלה. בעומק העניין נמצאים היחס בין הפרט ומשפחתו ובין המדינה. כשהשמאל מנסה להתחפש לימין כדי להשיג את תמיכת העם, צריך להזכיר את ההבדלים הפשוטים הללו.